לקחנו את הגלולה האדומה

דברים שמדאיגים אותי כבר מעכשיו.
למה לשמור דאגות לאחר כך? אפשר להתחיל לדאוג כבר מעכשיו ויפה שעה אחת קודם. קמתי שעה מוקדם יותר כדי לדאוג יותר זמן. (סתם, לא קמתי שעה קודם. אבל אני משלימה עכשיו).
השבוע בעלילטורס היה במילואים. עם איך שהוא עובד, מילואים מסתברים כיותר עדיפים מעבודה. וגם קצת יותר קרובים גאוגרפית. בשבוע שהוא היה במילואים, הוא היה בבית הרבה יותר. הוא לקח את הילדים לבי”ס שני בקרים וזה היה כיף. הוא הביא אותם מביה”ס שני אחה”צים, אחד מהם איתי ביחד, וזה היה כיף. אכלנו ביחד צהריים באחד מימי השבוע, מה אני אגיד לכם, אני יכולה להתרגל לזה. שהוא פה הרבה, שאנחנו ביחד הרבה, שכיף.
אפשר להתרגל לזה שיהיה כיף? כל הזמן? או כמעט כל הזמן? נשמעת שאלה דבילית, אבל אם חושבים על זה, היא לא.
למה אנחנו חיים משבת לשבת? מה אנחנו, כדורגלנים..? מה איכפת לי שהכדור הוא עגול. לא בא לי על השופט הבן זונה. למה לא כל יום שבת?!
הפוסט הזה מידרדר. הכל נשמע ילדותי. למה ילדותי זה לא טוב? אני רוצה שיהיה כיף כל הזמן! שנהיה ביחד! שלא נחכה כל השבוע ליום חמישי, ואז כל הסטטוסים בפייסבוק על “בוקר חמישי שמח”, ולמהדרין – “רביעי זה החמישי החדש”, כי החיים עוברים בזמן שאנחנו מחכים ליום חמישי, שמסמל את תחילת סופהשבוע שאנחנו מחכים לו כל כך.
הוא שאל אותי השבוע, תגידי, ומה אם כשנהיה בטיול, נגלה שאנחנו לא נהנים להיות עם הילדים..? שהילדים מנג’סים “משעמם לי משעמם לי” בלי הפסקה, שהם תקועים בתוך מסכים גם בטיול ולא רק בבית, שהבעיות באו איתנו ובכלל לא נשארו לחכות לנו בבית כמו שצריך..?
אני הכי רוצה להגיד – לטוב מתרגלים מהר ובקלות. אתה תראה. יהיה בסדר. כשנותנים לילדים הזדמנות להתפתח בצורה טבעית, הם יתפתחו הכי טוב. האהבה שלנו באה איתנו לכל מקום. כשטוב לנו, טוב להם. וזה וזה.
אבל אני עוצרת רגע להוקיר את זה שהקול הזה שלו, הוא גם שלי. כשהוא מוציא החוצה ומבטא את החששות האלו, אלו גם החששות שלי, זה קול פנימי גם אצלי.
בדרך כלל התפקיד שלו זה להדהד את הקול הפנימי הדואג הזה והתפקיד שלי זה להגיד יהיה בסדר. אני האופטימית, יעני. אז אני מניחה בצד בעדינות יחסית את התפקיד שלי ואומרת, וואלה. זה די מפחיד להגשים חלומות.

Related posts:

סופרמרקט בגואה?! פרידה לאין קץ קרניבורים בהודו לצאת לחופשי, להרגיש בבית