החלום שלי במשך שנים היה להיות אישה רגילה.
כן כן. אישה רגילה. אישה שיכולה להיכנס לחנות בגדים רגילה ולקנות בגדים רגילים. ג’ינס. לא עם לייקרה. גופיית סבא, בלי להזדקק לנוגדי דכאון או להתפלל שימציאו כבר את התרופה לשרוול הנוסף שיש לי מתחת לזרועות. שמלה שלא תגרום לי לשאול את עצמי למה לעזאזל עוד לא המציאו מחיקון זוהר לדבר המטומטם שנקרא “ברכיים”, שהרי ברור לגמרי שהמציאו את הברכיים רק כדי לעשות לי תסביכים, כאילו שחסרים לי.
אישה רגילה, שלא חוטפת מאניה דיפרסיה (בלי החלק של המאניה), שלא לומר פרנויה שלא לאמר דיסוציאציה למשמע המילים המחרידות “צמוד”, “מחמיא”, “יושב” וכמובן הלהיט “בא”.
“בא עלייך” זה אומר קודם כל, סחתיין שמנמונת, הבגד אשכרה עלה עלייך!
אם הוא גם “יושב”, היוש פרנויה, חכי והסכיתי האם מגיעה מיד הסחבקית של “יושב”, הלא היא “צמוד” (תמותי), כי עכשיו את צריכה להיות אקסטרה פרנואידית ולעולם לא לדעת האם הכוונה היא חיובית או שלילית, אז ליתר בטחון בואי נניח במידה די סבירה של וודאות – שלילית.
או במילים אחרות, חמודה (“את לא תקראי לי חמודה, חמודה!” אירנה, שם, שם.), הבגד אמנם עולה עלייך אבל עדיף שלא תנסי לצאת איתו מהבית. חבל. הנה יש לי פה ג’ינס לייקרה שיבוא עלייך “מחמיא”.
“מחמיא” זה אומר שעלייך, יא דאבה, זה לא יכול להיות “לוהט” אבל זה יכול להיות “מחמיא”, כי מחמאות לשמנמנות הן תמיד מילים יחסיות, זהירות, מנומסות. מילים שמנמנות שיש להן ארומה של קרואסון חמאה. ואם כבר דיברנו על קרואסון חמאה אז הופ שכחתי מה רציתי להגיד וגם את שכחת, שתינו כבר לא כאן, ביוש.
ועשיתי דיאטות, בטח שעשיתי. כל מיני דיאטות. וגם רזיתי. אין לי מילים לתאר כמה מרגש זה להיפגש, לראשונה מזה שנים, עם עצמות הבריח שלי. יו איזו פגישה! דמעות. רעידות. ליטופים. סלפי’ז. שיקשוקים. ניענועים. קרואסון חמאה. מה רציתי..? לא משנה.
וכמו כל שמנמונת, החלום להיות אישה רגילה הוא חלום של מדחיקנית. כי על אמת, וקשה לי להודות בזה, אבל הערצת הרזון שלי היא (היתה?) מביכה. עצמות בריח בולטות, יאמי. עצמות אגן שהמכנסיים תלויים עליהם, אממממא איזה מהמם זה אני מתצה. עצמות לחיים… צוואר…. יא אלוהים איך בא לי צוואר!!!
אז כל החברות הקרובות שלי, רזות. כי אין דבר שנהניתי ממנו יותר מלהרגיש כזו אצילת נפש. קדושה. חסידת רזות עולם. איזה אדם טוב אני, וואו, החברות שלי רזות, תראו אותן, תראו אותי (אולי תתבלבלו בינינו בטעות), אין, צדיקה!
אבל קצת פרופורציות. או במקרה שלי, די הרבה פרופורציות. כי באמת, בתור אישה קטנה, מטר חמישים וחמש ביום עם ראות טובה, כשנשקתי ל-90 קילו זה כבר לא היה מצחיק וגם פריצת דיסק זה ממש לא מצחיק. ובגלל ש(תודה, אמא!!!) בורכתי בפרופורציות טובות, לא הייתם נותנים לי גרם מעל 80 קילו.
מה שכן, בתנועה לשמנמנוּת מתקדמת, אנחנו כבר לא עושות “דיאטות”. לא לא, אנחנו בקטע של “שינויי תזונה”. מה לא עשיתי. פלירטטתי עם טבעונות, התפצלתי אישיותית עם פליאו, חפרתי צמחונות, טחנתי נטול גלוטן, אכלתי ת’ראש. באמא’שלי, תנוחי כבר, שיגעת את ראבי.
והמחמאות… אוי המחמאות… לא משנה חכמה מצחיקה יפה שנונה מהממת עזבו אותי משטויות, ר-ז-ה, רזה לוקחת הכל. ויש גם את המוחמאת השמנמנה הפוסט טראומטית, “די אל תגידו לי רזה, זה לא פמיניסטי”. או “רזית”. רזית זו כבר מחמאה יחסית, כמו שאנחנו רגילות. “רזית” זו חברה של “מחמיא”, קרואסון חמאה מהר.
אז זהו, שבמזרח אין קרואסון חמאה. לא כזה ששווה את הקלוריות שלו, בכולופן. ובמזרח גם אין סטרס. גם לא התעסקות בשטויות שברומו של עולם. גם לא ימים שלמים בלי לנשום.
וגם אין כמעט מראות. אני חושבת שעברו חודשים בהם לא ראיתי את הגוף שלי במראה אפילו פעם אחת.
מה יש במזרח? יש זמן, יש אוכל, יש אושר. זו הדיאטה שלי.
אני אוכלת כאן הכל. כלומר מה שיש. כמעט ולא מוצרי חלב כי אין פה כל כך, הרבה פחות לחם, מאותה סיבה, כמעט ללא ג’אנק פוד כי זה יקר. במסע במזרח אוכלים מה שיש, מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו תקציבית, משתדלים שיהיה מזין וטעים, הולכים הרבה ברגל ובזה נגמר הסיפור. אוכלים בבוקר, אוכלים בצהריים, אוכלים בערב, לא מתעסקים יותר מדי, זה רק אוכל. כל הסיסמאות האלה, וואלה.
עכשיו, שיהיה ברור, זה לא קרה מיד. שמנמונת מקצועית לא מצטלמת בקלות ובטח שלא תמונות שרואים בהן את הכל, כלומר את הגוף, כלומר אותי, מלמעלה (למעלה אצלי זה דבר יחסי) עד למטה. אבל לאט לאט דיאטת המסע התחילה מסע משל עצמה. ולא שיש לי מושג כמה קילוגרמים ירדתי אבל זה לא כל כך משנה.
כבר כמה שבועות שיש לי מראה שאפשר לראות בה בערך את הגוף, לא עד כפות הרגליים, ובלי הראש, אבל אפשר לראות בה אישה יפה, סקסית, אררררר בא לי לאכול אותה זותי, ואם תשאלו אותי אם היא רזה, האישה שבמראה, אני אגיד לכם שאני לא חושבת שהיא רזה אבל היא מבסוטה על עצמה משו אש.
קבלו את חמש הסיבות להצלחתה המובטחת של דיאטת מסע במזרח:
זמינותו הבלתי נסבלת של החטיף. במסע, חטיפים ומתוקים פשוט לא זמינים כמו שהם זמינים בבית. יש הבדל גדול בין לקום מהספה, לגשת למקרר או למגירת הגודי’ז שבמטבח, לקחת “רק משו קטן” (בפעם השבעים ושמונה מאז הבוקר) ולחזור לרבוץ (או לעבוד על המחשב) תוך שריקה מיתממת לעצמי (ואני אפילו לא יודעת לשרוק. תתארו לכם.), לבין להחליט שממש מתחשק לי סניקרס, לקום (לפעמים בגשם טרופי סוחף או בחום קרנפים), ללכת כמה דקות טובות עד הסבן-אילבן הקרוב, להתלבט בין סניקרס קטן/בינוני/גדול, לשלם במזומן על הסניקרס שלי ולחזור לגסטהאוס כדי לנשנש בנחת. כל כך הרבה החלטות עושות הבדל גדול מאד. מעולה לעצלנים, כשלמעשה כולנו עצלני-החלטות. במסע, זה פשוט יותר מדי החלטות, כל הסיפור הזה, וכמו כל נרקומנית טובה, אני ממלמלת לעצמי “עזבי, אחותי, מחר…”
התוצאה – אולי פעמיים בשבוע אני אוכלת לי בהנאה חטיף שוקולד כלשהוא. וזהו.
הפסיכולוגיה לא משקרת. במסע, אני פשוט זקוקה להרבה פחות פיצויים רגשיים. כי כיף לי. אני מאושרת. אני רגועה. זה עושה אפקט מאד חזק לאוכל – זה הופך אותו ל, ובכן, רק אוכל. אני אוהבת אוכל, אני אוהבת לדבר על אוכל, אני אוהבת לצלם אוכל, אני אוהבת להכין אוכל, אבל אני לא צריכה פיצויים רגשיים על חיי הסטרס, העומס, הלחץ, חוסר ההגשמה, עודף ההגשמה, חוסר הזמן האישי, חוסר הזמן הזוגי, חוסר הזמן ההורי שלי.
פעילות גופנית. סליחה נשמות, על הצרפתית. בהחלט צירוף מילים קשה נאמר עכשיו, בואו ניקח לעצמנו רגע להתאושש. אבל באמת, במסע במזרח הולכים הרבה ברגל. אני לא מדברת על טרקים כל שני וחמישי אלא פשוט על הגעה ממקום למקום. אנחנו הולכים הרבה יותר ברגל מאשר הלכנו בארץ ועל זה נאמר, אין, אין, לא יעזור בית דין.
במזרח, האוכל פשוט “עובד אצלכם”. בכוונה לא כתבתי “בריא”, כי אני לא משוגעת לפתוח כאן סימפוזיון על בריאות ולכל אחד בריא משהו אחר כנראה. אבל כשאוכלים ירקות, אורז, פירות, ביצים טריות, מעט בשר, מעט פירות ים/דגים, הרבה עשבים, מעט לחם, מעט מוצרי חלב, מעט מאד חטיפים וממתקים, וכשמבשלים מחומרי גלם טריים וללא מוצרים מעובדים כמעט, נו, הדברים – ברורים.
לאכול זו טירחה. כי לפעמים אין מקרר בחדר בגסטהאוס, ולפעמים יש מקרר אבל אין ממש מטבח, ולפעמים השוק טיפה רחוק ומתעצלים לקפוץ לעשות השלמות, לפעמים גשם פצצות ואי אפשר להוציא את האף מהגסטהאוס וכבר תשע בערב ועוד לא אכלנו ארוחת ערב, אז יאללה מאלתרים איזה מוזלי או חביתה וסוגרים עניין. יאללה זה כו-לה אוכל.
נ.ב. יום ראשון דיאטה..? אז זהו, שאיך אני אמורה לדעת איזה יום היום???
אשה רגילה לבושה בבגדים שקנתה בחנות רגילה.
זהר!! איך שאת נראית – מהממת!!- זה רק בונוס על איך שאת מרגישה. אין ספק שאושר מרזה.
אין ספק שאת נמצאת במקום נפלא, שבחרתם נכון עבורכם. ועבור רבים מאיתנו זה היה המעשה הכי נכון, אך לכם היה את האומץ לממש את החלומות.
מרגש לקרוא, מבינה כל כך על מה את מדברת
אוהבת אותך בכל מידה. שמחה כלכך בשבילך על הטוב הזה שהמסע הביא לחייך. ♡♡♡
אפרתוש תודה. אני אוהבת אותך.
נהדרת!
די עשית חשק עכשיו…
באהבה,
חברותיך השמנמנות
אנחנו שמנמנות-על!!!
זהר אנחנו לא מכירות אישית אך העלת על שפתיי חיוך גדול הבוקר. יכולה לגמרי להזדהות….יאללה תהני . תנפשי ותאכלי תנשמי את הרגע , זו בהחלט דיאטה שווה.
תודה רבה יערה! תמיד משמחות כל כך התגובות המתחילות במילים “אנחנו לא מכירות אישית אבל…” 🙂
לגעת בחיים של אנשים זו זכות גדולה. תודה לאל.
זוהר המקסימה,
אני תמיד קינאתי בשמנמנות הסקסיות האלה שמרגישות הכי טוב עם עצמן כמו שהן ולא דופקות חשבון…ויש להן ציצי!!
אני…שבגיל 12 הגעתי לגובה של 1.76 מ’עם 45 קילו גרומים,בלי ציצי ועם שיניים שבורות להשלמת הלוק…
נכון,עם השנים התמלאתי…אפילו התנפחתי מקורטיזון 20 ק”ג אז אני מבינה גם את ההרגשה הזאת
אבל עכשיו אני פשוט גאה בך כי עשית את הדרך למראה שרצית עם כל כך הרבה כיף והנאה ובריאות.
והאומץ לעזוב הכל ולצאת למסע כזה???
את זה אני רוצה ללמוד ממך! וליישם!
תמשיכי ככה-גם בלב וגם בגוף-והכי חשוב שאת תהיי שמחה עם מי ומה שאת!
אבישג יקירה, זוכרת אותך רזה ויפה עם עיניים מאירות וחיוך מסנוור!!! מי ראה בכלל שמתחת לחיוך יש ציצי קטן 🙂 מתה על ציצי קטן. אין אנחנו זוג קלישאות הא..? דון קיחוטה וסנשו פנשה 🙂
אוחחחח סיס אם הייתי יודעת לכתוב כמוך ככה הייתי כותבת. מילה במילה.
מטעמים 🙂
לאכול אותנו אחותי.
זוהר יקרה כתבת מופלא, לא פחות!
כמה מסקנות שלי דרכך –
1. לא ביוקר המחייה מדינת ישראל דופקת אותנו אלא בהשמנה – ישראל = סטרס= השמנה אפשר להוסיף לזה כמובן גם חוסר שינה בלילה ומחשבות מלחיצות באופן כללי.
2. את הכי יפה שטוב לך… את הכי רזה שטוב לך…
3. לסיים תואר שני בהצטיינות לא מרגש כמו להיכנס לג׳ינס ממותג וגופיית סבא לבנה …
4. מחכה לסדרת ההרצאות השנונות והחכמות שלך על המסע האישי בתוך המסע המשפחתי … אני כבר קונה כרטיס 🙂
שרוני את מפרגנת שזה ללקק את האצבעות, יותר טעים מהכל 🙂
הרצאות..? וואלה?
פשוט כיף לקרוא אותך.
תודה 🙂
הורסתצצצ שאין לתאר. אוהבת כל כך את הכתיבה שלך.
תודה מירבי 🙂
שכחת גם להגיד שבמזרח המידות הרגילות ממש לא כמו בארץ ןאפילו XL בקסטרו נחשבת מידה יותר נורמלית מ-XL במזרח
(אחת שהלכה לקנות תחתונים ב 7/11 במה-או-סונג והרגישה כמו אינסטלטור עד שהכביסה הגיעה מוכנה)
זה נכון. עם זאת, קניתי פה רק יד שניה, יש פה סצנת יד שניה מטורפת בצ’אנג מאי! וחולצה של “מנגו” במידה מדיום זו חולצה של מנגו במידה מדיום, לא..? אני חושבת…
איך שלא יהיה, תחתונים זו חתיכת סוגיה במזרח, ואני חושבת שפתרתי אותה!!!!! סטיי טיונד.
אני פתרתי את סוגיית התחתונים רק כשהגעתי ללונדון (יחי ה primark )
בזמני קנינו תחתונים רק במרקס-אנד-ספרקס 🙂
God bless happiness and adventure Sis 🙂 you look 25!!!! Happiness becomes you :). Maybe in order for me to start gaining, you had to lose 😉 by February 15thyoull be tiny if you continue this way ;). Neshikot, Chibukim!!!
תודה אחותי האהובה!!! נשיקות וחיבוקים והמון התרגשות השבוע לכולנו 🙂
בחייאת איפה את?.. נסעת עם משפחה, ילדים?.. בא לי לבוא אלייך לשבת… לחם בית מכפתלך 🙂
אני בצ’אנג מאי, כולם מוזמנים 🙂
את פשוט אדירה! מצחיקה מאוד וכותבת בחסד עליון, ואמנם לא מכירות אישית, אבל את הסיפור שלכם בנוסח ״קפצנו לחיות קצת, תיכף נשוב״ מצאתי את עצמי מספרת לאנשים כבר לא פעם.. יום אחד גם אצלנו, אינשאללללה 🙂
לחיי כל הטוב הזה, שלא יגמר לעולם
נטי, את משמחת אותי לאין שיעור! תודה על מילים חמות!
הראיס בעיצומו של פיתוח וכתיבת מדריך – The Ultimate Guide for Budget Family Travel !!! סטיי טיונד!!! חינם לקוראי הבלוג הרשומים 🙂
אשפית המילים!
עכשיו נתת לי מוטיבציה להמשיך במסע,..
פשוט מעולה!
יקירתי, תזכירי לי בפרטי לספר לך על החודש הראשון שלנו…. או שפשוט תקראי בבלוג על תקופת קו טאו שלנו 🙂 נשימה, יהיה מדהים, לא תרצי לחזור, מבטיחה לך.
האושר מתאים לך בול. עכשיו אני גם שמנה וגם ירוקה מקנאה… אלופת האלופות את!
ירוק זה מאד תאילנדי. טבע שופע ועולץ 🙂
הוי אהובקי, רגילה שכמוך, סטנדרטית שכמוך, שלוש במאה שכמוך. כל מה שהיה לך כל הגוף, לפי חוק שימור האנרגיה, הפך לאהבה ולמלים נהדרות.
מיק, את קראת לי נמוכה???
יא אייקון, איך אני מתגעגעתתתתתתתתתת.
לפי חוק שימור האנרגיה, מכל הגעגועים שלנו אפשר לבנות מחדש את מגדלי התאומים, מינימום. באמצע לונדון.
משאית של הזדהות פורקת פה עכשיו.
יקירתי את רזה.
-אתם מכירים את זוהר?
-איזה זוהר?
-נו זאת הרזה..
-אהה בטח איזה יפה היא
ליאור יקירה, ריגשת ואף הצחקת!!! תודה נשמה.
זהר,
אנחנו לא ממש מכירות אבל…
אחרי שאן-סיבסקרייבתי בעקביות את כל הדואר שלי בתהליך הניפוי שהתחלתי, (עוד שנה נוסעים…) הפוסט הזה גרם לי לעשות סבסקרייב לבלוג שלך (שעד עכשיו סתם נכנסתי כל שבוע לראות אם יש חדש).
לא יאמן מה שסנדלי שורש עושים ללוק של הבן אדם!
ועל זה נאמר גם עונג וגם כבוד 🙂
אז גם אנחנו לא מכירות… אבל אני עוקבת אחרי הבלוג בקנאה/ עניין/ שמחה/ הנאה, בשאיפה שאולי יום אחד יהיה לי אומץ גם לממש. אין ספק שהבלוג עוזר להבין איך בכלל זה אפשרי לטייל עם כל המשפחה בחו״ל.
איזה כיף שהאמת הפשוטה שלך יוצאת לאור- כשטוב לנו באמת אנחנו בריאים (-:
וגם אני אשמח לשמוע הרצאה שלך כשתחזרי (-:
שולי יקירה, תודה על תגובתך המקסימה, אגב קנאה, בקרוב הפוסט שכולנו חיכינו לו – הנפילות של המסע שלנו 🙂
זה ממש ככה, כשטיילתי בהודו כמה חודשים, אני זוכרת את הרגע הזה במסעדה. נגמר לי הטוסט עם חמאת בוטנים ורציתי עוד. אם הייתי בבית, מייד היה מגיע עוד אחד, אבל עכשיו להזמין.. ועד שיגיע יגמר הקפה.. אז גם עוד קפה? ועוד כסף.. יאללה… עוד כמה דקות התשוקה במילא תחלוף, והיא חלפה, יחד עם כמה ק”ג מיותרים….
זוהר את כותבת מדהים! אני פשוט יושבת פה וקוראת את הפוסט ומתפקעת מצחוק בקול רם מהשנינויות שלך, וכמובן חולמת בקול רם עם הגבוה שלי שנעשה את זה גם!
תודה נוגיתה. צחוק זה מרזה 🙂
מצחיקולה
לא מכירה את הנושא מקרוב שהרי הסיבוכים שלנו עם עצמנו שונים…ועדיין מזדהה!!
נפלא
העיקר שיש סיבוכים חחח
פוסט בן זונה (אבל זונה שמנה)
לא. את.
בבבעעע, מילא שכיף, מילא שאת נהנית. אבל גם להיות רזה? תחזרי הביתה מיד. עכשיו כשמהביל.
זיבי. אני באה בחורף.