מתאילנד לקמבודיה, אנגקור ואט | לקחנו את הגלולה האדומה

על אושר

חברה שאלה אותי לפני כמה ימים, האם מה שהיא רואה בפייסבוק משקף את מצבי. “יעני, שמחה וסבבה..?” היא ניסחה את זה. לקח לי רגע להבין ולענות. אני לא כל הזמן שמחה ולא כל הזמן בסבבה, אבל אני מאושרת. מילה גדולה אבל כן. אני מאושרת.

שאלתי את הראיס אם גם הוא מאושר אז הוא אמר, אני חושב שכן. טוב לי. למיטב זכרוני, זה מה שהוא ענה לי גם כששאלתי אותו אם הוא רוצה להתחתן. “אני חושב שכן”. אז דומה שבעיצומה של השנה ה-19 שלנו יחד, אני כבר סגורה על זה ש”אני חושב שכן” זו אחלה תשובה מבחינתי. “אני חושב” משמע אני קיים, אני האיש הכי מהמם בעולם ואני אתך. יאללה קניתי, למה להתקטנן על ניסוחים. (נוט טו סלף – לפבלש את הפוסט הזה לפני שהוא רואה מה כתבתי.)

ספארי פילים בתאילנד

אז איפה אנחנו עכשיו..? ובכן. אנחנו בפנום פן, קמבודיה. תכף אתוודה על משו שטרם קרה בתולדות המסע והבלוג (טעות בתכנון. כן כן. אנחנו. עשינו. טעות. בתכנון. אנחנו! בערך הכי מתוכננים וזהירים שהמשטרה מרשה. תכף הוידוי המלא.), אבל קודם אגולל מעט מקורותינו עד הלום.
הפוסט האחרון שלי היה בפראצ’וואפ קירי קאן, שהגענו אליו ללילה או שניים, הארכנו ל-5 לילות ובסוף נשארנו 6 לילות כי בערב האחרון ישבנו עם כולם בחצר וקשקשנו, וטיילת גרמניה שמוצאה מלאוס אמרה שהיא שמעה על מקום לא רחוק שיש בו שמורה ובה אפשר לראות פילים בטבע. עד כה נמנענו מ”אטרקציות פילים” כי אנחנו מתנגדים למיסחור של החיות האלו, ולאילוף שלהן שכולל, סביר להניח, סימום ואלימות. אבל שמורת טבע שיש בה פילים שפשוט גרים בה, נשמע לנו מרהיב אז קבענו עם הגרמניה שניסע ביחד ואכן נסענו למחרת, היה יום ספארי מתיש ומדהים כמו שספארי יודע להיות, ראינו עדר של עשרות פילים, כולל תינוקות ופילים-ילדים וכולל תרועות. גם אמא פילה תופסת חפפה ונותנת שאגה על הילדים, מסתבר. בעיקר אחר הצהריים, כשזה הזמן להגיע כבר לנהר למקלחות ולא להתמזמז מאחורה בסוף השיירה.

Wild Asian elephants in Kui Buri

איך כמעט איבדנו את המצלמה

למחרת המשכנו במסענו היבשתי צפונה, רכבת של חמש שעות ועוד אוטובוס של שעתיים בערך, לקנצ’נבורי. הגענו לגסטהאוס נחמד מאד והדבר הראשון שמצאנו בו זה ישראלים. חבר’ה בני שישים פלוס, בהם זוג אחד מהקיבוץ שלי (בן כיתה של אבא שלי ואשתו), ועוד חבר שלהם מקיבוץ סמוך וחבר שלהם ממושב ברמת הגולן. היה חיבור נהדר איתם, הם בלייני-על ולשבת איתם לשתות בירה בערב גורם ל”פרלמנט” להיראות כמו חומר לילדים, הם מצחיקים ומקסימים ונהנינו איתם לאללה.
קבענו לנסוע לטייל למחרת יחד לאיזה מפל בסביבה, הם המליצו על נסיעה ברכבת, שהיתה הרבה יותר ארוכה מנסיעה באוטובוס אבל כללה נוף מדהים שהיה שווה את זה. המפל עצמו לא היה ממש שווה את זה, אבל זרמנו. תפסנו אוטובוס בחזרה וכעבור כמה דקות קלטנו ששכחנו את מצלמת הוידאו של ערוץ 8 בתחנה וכך התחילה הרפתקה קטנה.

ירדנו, הראיס ואני, מהאוטובוס, השארנו את הילדים בידיהם המסורות של החבר’ה ויצאנו למרדף. דהרנו בחזרה לכיוון תחנת האוטובוס, אחרי כמעט קילומטר וחצי של שעטה ודפיקות לב, לפתע ראינו בכיוון הנסיעה השני בחור יורד מטוסטוס ורץ אלינו עם המצלמה ביד, צועק לנו בתאילנדית. היינו בשוק, איך הוא ידע שהמצלמה היא שלנו ואיפה למצוא אותנו?! הוא גם ידע שאנחנו צריכים להגיע לקנצ’נבורי והצביע לנו על התחנה שבה עלינו להמתין. המתנו שם כמעט שעה לאוטובוס הבא, שעה שנראתה כמו נצח כי לא היה לנו מושג מתי אמור להגיע האוטובוס הבא ובכל זאת הילדים שלנו לא איתנו.. היה מלחיץ, הטרדתי את כל המחוז בערך בשאלות על מתי מגיע האוטובוס, אף אחד לא דיבר אנגלית ופיתחתי שיטה לנסות להבין מהם בכל זאת באיזו שעה אמור להגיע האוטובוס, יכולנו כבר להכין טבלה משלל התשובות שקיבלנו, בערך חצי מהנשאלים טענו בתוקף שהאוטובוס מגיע ב-18:00 בעוד החצי השני גרסו 18:30 ובאמת בסופו של דבר האוטובוס הגיע בעשרה לשש. דייקן.

בקיצור אחרי הצלבת מידע עם החברים, כשחזרנו לגסטהאוס (הם בינתיים דאגו שהצוות יפתח לילדים את החדר שלהם ושלחו אותם להתקלח!), הסתבר שרשת המידע המקומית טסה מהר מאד, נהג האוטובוס ממנו ירדנו קיבל שיחת טלפון ששאלה עלינו, כנראה מישהו בתחנה בה עלינו קלט שעלינו בלי המצלמה והיתה התגייסות לאתר אותנו ולהשיב את האבדה. כמה חבל שכל הסצנה המותחת הזאת לא צולמה חחח.

Struggling with sticky rice in bamboo stick on the train to Kanchanaburi

That famous bridge

VN guesthouse in Kanchanaburi

Sai Yok waterfalls, a day trip from Kanchanaburi

נפרדים מתאילנד

מקנצ’נבורי לקחנו מיניבוס לבנגקוק כדי להמשיך לכיוון הגבול עם קמבודיה, בבנגקוק היה לנו לילה אחד של נפילה בגסטהאוס מגעיל מאד, בשילוב עם זה שאני הייתי עם בחילות מטורפות וכאב בטן, זה היה עולב עולבי שמיים, רבתי עם הראיס והייתי כל הערב בוואצאפ עם החברות שלי כדי שמישהו יחזיק לי את היד בזמן שאני הכי אומללה ביקום. למחרת עברנו לגסטהאוס נחמד והכל נראה יותר טוב, הבטן שלי הסתדרה על עצמה ונזכרתי שלהיות חולה זה מרזה, עשיתי גבות בקוואסן והתאוששתי.

הזהירו אותנו הרבה ממעבר הגבול היבשתי לקמבודיה ולכן החלטנו שנעשה כל שביכולתנו על מנת לעבור אותו כמה שיותר חלק וקל, במסגרת זה עשינו ויזות באינטרנט ופיצלנו את הנסיעה עצמה ליומיים במקום לעשות הכל מבנגקוק לסיאם ריפ ביום אחד וזה היה מצוין. מצאנו מוטל בארן, עיירת הגבול מהצד התאילנדי, הגענו לשם ברכבת שלקחה שש שעות, זו היתה בהחלט התשה מספקת ליום אחד וטוב שלא היה לנו עוד להמשיך ולעבור את הגבול באותו יום, מה גם שהמוטל התגלה כאחלה ואפילו היתה בו בריכה!
למחרת קמנו רעננים, עברנו את הגבול בצורה יחסית חלקה ולמעט רמאות אחת קטנה, הגענו בשלום לסיאם ריפ.

אז מה דעתנו עד כה על קמבודיה..? וואלה אמביוולנטיים. יש פה מזג אויר נפלא, יבש ויחסית נעים, בערב אני לובשת ג’ינס ומרגישה שדפקתי את המערכת ולא סחבתי את הג’ינס סתם במוצ’ילה. הקמבודים מדברים אנגלית הרבה יותר טוב מהתאילנדים וזה נוח. מה שפחות נעים פה זה שכל הזמן צריך לשים לב שלא מרמים אותך ולא סוחטים ממך כסף, במקומות כמו אנגקור ואט התיירותי בטירוף, או בעיר עצמה, אי אפשר לזוז בלי שיקפצו עליך שמונה נהגי טוקטוק ויציעו הסעות במחירים מופקעים ושבע עשרה ילדות לבושות בלואים עם תינוקות מנוזלים על הידיים ויקבצו נדבות, וכמובן כל הקבצנים קטועי הרגליים/ידיים/עיוורים/גם וגם, מוסיפים נופך של אומללות אנושית כללית.
הנסיעה מסיאם ריפ לפנום פן היא באוטובוס שעושה 300 ק”מ ב-8 שעות, וזאת כי למעלה מחצי מהדרך היא בכלל לא על כביש אלא על דרך עפר. זה מטלטל בדיוק כמו שזה נשמע. תדמיינו. עכשיו תוסיפו למה שדמיינתם את תרבות הנהיגה הקמבודית שכוללת צפירות איומות כל כמה שניות עד דקה, פלוס פס קול של שירים קמבודיים בפורמט קריוקי בטלויזיה של האוטובוס, בקולי קולות. לקשרי!
אבל מהחלון של האוטובוס רואים קילומטרים על קילומטרים של שדות אורז ופרות ושקיעה ואנשים שחיים בעוני מנוול וטנדרי פיק-אפ שיוצאים בארבע וחצי אחר הצהריים עמוסי סרדינים אנושיים מסדנאות היזע המקומיות.

אבל הבטחתי וידוי מביך. אז ככה. אנחנו בפנום פן למעשה בעיקר, אם לא רק, בשביל להסדיר את הויזות שלנו לויאטנם. לכן, זה לא היה תכנון כל כך טוב להגיע לפה במוצאי שבת (אמש), כי היום יום ראשון והשגרירויות סגורות. כמו כן לא בדקנו האם השגרירויות לא בכלל בחופשת כריסטמס או משו, מחר נדע. היה טוב יותר לו היינו לוקחים אוטובוס לילה, מגיעים לפה מחר בבוקר ולא אתמול בערב ובודקים מראש אם הכריסטמס לא מערבב לנו את התכניות. מקווה שנגיע מחר לשגרירות והיא תהיה פתוחה ויהיו לנו תיק-תק ויזות, ואז נחליט לאן מכאן ומתי. תחזיקו אצבעות.

פארק קוי בורי (Kui Buri National Park)
אחד הפארקים המעטים שבהם ניתן לראות פילי בר אסיאתיים משוחררים בסביבתם הטבעית (להבדיל מהפילים האומללים המאולפים שמשמשים כפילי רכיבה, עבודה או קרקס בשאר המזרח). בפארק חיות בר נוספות (תאואים, קופים, טפירים ואפילו טיגריסים), אבל האטרקציה העיקרית והיונקים בעלי הסבירות הגבוהה לראות ממש הם הפילים.
לפארק הגענו עם נהג ששכרנו בפרצ’ואפ ומדריך בפארק (3000 באט) ועוד תשלום כניסה סטנדרטי לפארק (200 באט למבוגר, 100 לילד). ניתן תיאורטית להגיע עצמאית, אבל זה רק תיאורטית. מדובר במרחק של כשעתיים נסיעה ברכב מפרצ’ואפ. השעות שבהם הפילים פעילים הן לרוב אחר הצהריים משעה 15:00 ועד שעות הערב.

קנצ’נבורי (Kanchanaburi)
עיר מחוז מערבית לבנגקוק, אשר התפרסמה בעיקר בעקבות הגשר על נהר קוואי (שעליו נכתבו הספר והסרט). בקנצ’נבורי לנו במקום בשם VN Guesthouse שיושב ממש על גדות הנהר. כמו הכל בקנצ’נבורי הוא מאוד זול ולא רע בכלל מבחינת מיקום ונקיון. מעבר לגשר על הנהר קוואי (שהוא למעשה לא ממש הגשר וגם הנהר הוא לא ממש הנהר) ביקרנו במפל סאי יוק (Sai Yok) במרחק של נסיעה של כ 3 שעות ברכבת. בקנצ’נבורי יש גם שוק לילה חביב, אם כי לדעתנו השוק בפרצ’ואפ עולה עליו באיכות ובמגוון.
הגענו לקנצ’נבורי ברכבת בנסיעה של 5 שעות מפרצ’ואפ (45 באט למבוגר) עם עצירה בתחנת באן פונג (Ban Pong) ומשם באוטובוס ישיר של כשעה וחצי לקנצ’נבורי (70 באט למבוגר). לגסטהאוס פשוט לקחנו טוק טוק (50 באט).

קמבודיה, אנגקור ואט

ויזה לקמבודיה

טיול בקמבודיה דורש ויזה. ויזת תייר בסיסית לקמבודיה היא למשך חודש ועולה 30$. אפשר לעשות ויזה דרך האינטרנט (זה נקרא eVisa) באתר הרשמי של משרד החוץ של קמבודיה. אפשרות נוספת היא לעשות ויזה בכניסה למדינה (Visa On Arrival). היתרון בויזה אלקטרונית הוא בנוחות. מעבר הגבול הופך להיות חלק ומהיר כשהויזה בידיכם.

מעבר הגבול תאילנד-קמבודיה
האינטרנט מלא באזהרות שונות ומשונות על מעבר הגבול הזה הידוע לשמצה מבחינת כמות הנוכלים שמסתובבים במקום משני צידי הגבול. בצד של תאילנד נמצאת העיר אראנייפראתט (Aranyaprathet) או בקיצור אראן (Aran). מדובר בעיר די עלובה שכל קיומה התיירותי מבוסס על היותה נקודת מעבר נוחה לקמבודיה. באראן שהינו במלון דרכים מוצלח למדי בשם Market Motel שנקרא כך על שום קרבתו לשוק המקומי. המלון נוח, מרווח, יש לו מסעדה סבירה (מה שקשה לומר על שאר העיר) וגולת הכותרת – בריכת שחייה מצויינת. המלון משמש בעיקר סוחרים שעוברים בין תאילנד וקמבודיה. שכרנו בו חדר זוגי ב 300 באט ללילה.
הגענו לאראן בקו המזרחי מתחנת הרכבת הראשית בבנגקוק הואה-למפונג (Hua Lamphong). זו פשוט התחנה הכי אחרונה של הרכבת. נסיעה של 6 שעות (40 באט למבוגר). באראן לקחנו טוק טוק למלון (20 באט).
את מעבר הגבול בצד של תאילנד עוברים בקלות יחסית. נדרש למלא טופס יציאה וכמובן להקפיד שהויזה בתוקף. לאחר המעבר ישנו מין אזור דמדומים עד מעבר הגבול הקמבודי שבו פשוט ערבוב כאוטי של רוכלים, עגלות עם סחורות, בתי קזינו והמון מיני מאכערים שמנסים למכור לך הכלה כל מכרטיסי נסיעה ועד ויזות לקמבודיה. פשוט להתעלם ולהמשיך. לא דיברנו עם אף אחד למעט פקידים רשמיים בבגדים אפורים (שגם הם לא בהכרח צדיקים). את מעבר הגבול הקמבודיה עברנו בקלות יחסית בזכות הויזה האלקטרונית eVisa שקנינו מראש. אפשר גם לעשות ויזה במקום אבל השמועות אמרו שזה תהליך שעלול לגזול שעות ומגדיל את האפשרות ליפול לידי נוכלים.
לאחר בדיקת הדרכונים ישנו שאטל ללא תשלום שמסיע את כל העוברים הזרים במעבר לתחנה המרכזית בפויפט (Poipet) עיר הגבול של הצד הקמבודי.
רצוי להצטייד מראש בדולרים אמריקאים אם כי מכבדים במקום גם באט (בשערי המרה שערוריתיים). אין צורך להחליף למטבע המקומי (ריאל). דולרים הם המטבע בפועל בקמבודיה. מפויפט יש אוטובוסים, מיניבוסים או מוניות לכל קמבודיה. יש לקחת בחשבון ששירות האוטובוסים מתחיל רק בצהריים. מיניבוסים יש מהבוקר.

סיאם ריפ (Siem Reap)

עיירה בצפון מערב קמבודיה שקנתה את עיקר המוניטין שלה סביב אנגקור ואט ( Angkor Watt), קומפלקס המקדשים העתיקים והמדהימים שנמצאים בקרבתה. העיר מאוד מפותחת מבחינה תיירותית ומוצפת בבתי מלון, בארים, מסעדות ושירותי תיירות למיני אטרקציות בסביבה. אנחנו בחרנו ללון בגסטהאוס בשם Adan World שהיה סביר ביותר,זול ואפילו כלל ארוחת בוקר לא רעה בכלל.

סיאם ריפ במרחק של כ 4 שעות נסיעת מיניבוס ו 10$ לנוסע מפויפט בדרך סלולה היטב במושגים קמבודיים.
פארק אנגקור ואט עצמו מרוחק כ 6 ק”מ ממרכז העיר. שכרנו טוקטוק ב 15$ שליווה אותנו מהזריחה המדהימה מעל המקדשים ועד סיום הטיול. ניתן לשכור גם מדריך דובר אנגלית. אנחנו ניסינו לשכור אבל הוא פשוט לא הופיע בבוקר הטיול, כך שויתרנו על התענוג. מחיר הכניסה לפארק אנגקור ואט ליום הוא 20$ לאדם. ילדים עד גיל 12 נכנסים חינם. אפשר לקנות כרטיס ל-3 ימים. לנו, ובעיקר לילדים, יום אחד בהחלט הספיק. אנגקור ואט עמוס בבסטות של סוחרים ובמסעדות שבעליהן עטים על כל גדודי התיירים שמגיעים למקום. המחירים מן הסתם גבוהים בהרבה מהעיר אבל על הכל אפשר להתמקח.
מסיאם ריפ הגענו לפנום פן באוטובוס בנסיעה של 8 שעות במחיר 7$ לנוסע.