הכל בזכות פייסבוק. בעצם הכל בזכות האינטרנט. אני אמרתי לכם שהאינטרנט הזה יתפוס.
בקיצור אז יש קבוצה של משפחות שמטיילות בעולם ויש בה המון משפחות מכל העולם שמטיילות בכל העולם וחולקות מידע בנדיבות רבה זו עם זו. יצא לנו לקשר דרך הקבוצה הזאת הורים מודאגים לילדונת, שחטפה איזה וירוס רציני בוייטנאם, לרופאת ילדים ישראלית שעובדת בהאנוי, לקבל המון מידע שימושי על הארצות שהיינו בהן ואילו שעוד נהיה בהן אינשאללה, לשתף מידע כנ”ל מצידנו ובאופן כללי להעשיר מאד את הטיול שלנו, אינפורמטיבית וגם מנטלית ורגשית.
לקראת הנסיעה לפיליפינים, כשהתחלנו להוריד את התכניות לתכל’ס ולחפש מקומות לינה, גילינו לזוועתנו שמדובר בעלויות לא מבוטלות. הרבה יותר יקר ממה שהכרנו עד כה בחצי השנה בה אנו במסע (השבוע! השבוע זה היה חצי שנה שאנחנו במסע!). ולא רק הרבה יותר יקר אלא שיש באינטרנט הרבה פחות היצע והמקומות נראים הרבה יותר בסיסיים מבחינת תנאי המחיה. קצת מבוהלים, הכנסנו שאלה בקבוצת המשפחות המטיילות. מידע החל לזרום אלינו, בקבוצה ובהודעות פרטיות, ביניהן הודעה מגברת גרמניה נחמדה שציינה כבדרך אגב שם של אתר שיש בו אופציות לינה, משהו דומה ל-AIRBNB. נכנסנו לאתר הזה, לא הכרנו אותו קודם, שם נתקלנו במקום באי פאלוואן, אליו תכננו להגיע אחרי השהייה בלוזון (האי בו שוכנת מנילה). כששוטטנו בתמונות של המקום, הבחנו לתדהמתנו בדגל ישראל מתנוסס חגיגית מעל שער הכניסה לחצר, ממש צמוד לכיתוב באותיות קידוש לבנה – SHALOM, לא פחות ולא יותר.
מגעים נמרצים עם הגברת המקסימה המשכירה את המקום העלו כי מדובר ביוזמה של קבוצת חובבי ציון אמיתיים, אוהבי ישראל, נוצרים אדוקים מהפיליפינים. מסתבר שהם אפילו לא מעטים בפיליפינים. מפה לשם, שכרנו את המקום לשבוע.
פאלוואן הוא אי מרוחק, הכי מרוחק בפיליפינים, ואנחנו נמצאים בקצה הצפוני שלו. רשמית אנחנו באיזור אל נידו, עיירה מתויירת למדי, אך בפועל אנחנו נמצאים על החוף ממש, מרחק שעה נסיעה בטרייסיקל (מין תלת-אופן ממונע מקומי) בכביש משובש בואכה דרך עפר מאובקת בואכה הנקודה בה הטרייסיקל מוריד אותנו ואנחנו חוצים נהר על גבי גשר במבוק רעוע למראה (ולמרגש), בואכה סמטאות חול צרות בין בקתות וגדרות במבוק, בהן אנחנו משרכים צעדינו המהססים.
ואז נפרש לפנינו חופו של המפרצון ועוד צעד אחד ואנחנו נכנסים בשער החצר, מעליו מתנוססים שני דגלי ישראל, לא פחות. מהצד הפנימי של השער מצוירת מנורת שבעת הקנים והכתובת “שלום” באנגלית. לא ייאמן כי יסופר.
הבית הוא בסיסי מאד. יש בו שירותים, אחד מהם עם ניאגרה… שתי מקלחות, ללא מים חמים אבל באחת מהן יש זרם לא רע. רוב הזמן. יש מקרר, יש שני חדרי שינה ושני מאווררים ומטבח קטן שבו סופסופ אני מבשלת ואנחנו אוכלים אוכל שאינו ג’אנק פוד אמריקאי. הנגישות פה למצרכים היא נמוכה, הגעה לשוק כרוכה בנסיעה קסומה חזרה לאל נידו, כאמור מרחק כמעט שעה בטרייסיקל או אוטובוס מקומי, שיוצא אחת ליום בשש בבוקר וחוזר, ובכן, בשעה כלשהיא בהמשך היום.
אז עכשיו אני רוצה להגיד כמה מילים בפולנית. אתם יכולים לדמיין כמה פעמים שמעתי בחצי השנה האחרונה את המילים “אני רוצה גם” סלאש “אני מקנאה” סלאש “עכשיו הייתי מתחלפת אתך” סלאש אל תמחקו את המיותר. אז בטח, כולנו רוצים להיות על חוף ים מהמם עם שקיעה כזותי שמצטלמת יפה לפייסבוק גם עם מצלמה מעפנה וצלמים שהולמים את רמת המצלמה במכשיר הגלקסי בן שלוש שנים שכבר פורק את סוללתו וכבה על דעת עצמו ככה בכיף שלו.
אז אני רק רוצה שתדעו שכל היופינס הזה… בא עם כמה אתגרים. רוצים דוגמאות? לא אה? אז אני בכל זאת אתן לכם.
מקלחות קרות, מקלחות דלי, מקלחות עם זרם כה חלש שאי אפשר לקרוא לו זרם אפילו. הכל חוץ ממקלחות חמות. המקלחת החמה האחרונה שלנו היתה בבנגקוק, וגם היא לא היתה איזה להיט היסטרי, מיינד יו.
שירותים עם ניאגרה, שעובדת. נשמע טריביאלי? אז זהו שלא.
אבל מקלחות קרות ושירותים בלי ניאגרה זה האובייסט. אני אומרת בואו נלך יותר חכם ונדבר על רצפה רטובה תמידית בשירותים. יש לכם מושג כמה אני מתגעגעת להיכנס לשירותים נקיים, להתיישב עליהם בסבבה ושהרגליים שלי יישארו יבשות גאד דאם איט?
עזבו. בואו נדבר על הג’וקים. ענקיים. לא מפחדים מבני אדם. לקום בלילה לשירותים..? השתגעתם? זה חירוף נפש זה. אם אני חייבת, אני מעירה את הראיס והוא מלווה אותי וגם רוצח את מה שצריך. ומפנה את הגופות. כי אתם יודעים מה קורה לגופות של ג’וקים שהוצאו להורג בלילה ולא פונו מרצפת הסלון..? תדמיינו הרבה נמלים. נמלי אש, מיינד יו! זה כואב!
חול על הרצפה. מזרנים דקים עד גיחוך. אני, שישנתי על מזרן הולנדיה בעובי 30 סנטים ביום עם ראות ככה ככה. חול במיטה. להמשיך..? כי אני יכולה. אבל עזבו. כי הייתי עושה את הכל שוב ושוב ושוב. יא אללה איזה כיף לנו.
רק רציתי להגיד, ביצ’ז, שכשאתם ממהרימות להכריז “אני רוצה גם”, תחשבו טוב אם אתם לא כוסיות מדי בשביל כל הכיף הזה.
אבל הסיפור האמיתי של הפיליפינים עד כה מבחינתנו הוא ללא ספק האנשים. וואו. הכנסת אורחים וחמידות ברמות שלא פגשנו בחיים. לפיליפינים יש בדיחה על עצמם, שהאנשים פה הם כמו הפירות פה – קטנים ומתוקים. זה ממש ככה. אנחנו באינטראקציה עם האנשים בפיליפינים יותר משהיינו באינטראקציה עם מקומיים בכל הארצות שביקרנו בחצי השנה הראשונה של המסע.
זה התחיל מהאירוח המדהים בטגאייטאיי, כבר בשבוע הראשון שלנו בפיליפינים. תארו לכם, אנשים שפגשו אותנו לפני יום, מפנים בוקר שלם כדי לעזור לנו לחפש גסטהאוס, עוברים איתנו ממקום למקום, מתמקחים עבורנו, דואגים לנו. מזמינים אותנו אליהם הביתה. מכירים לנו חברים שלהם. יש דברים כאלו?
ואז טק, הגברת המתוקה שאנחנו שוכרים את ביתה פה בפלאוואן, הודיעה שכשנגיע למנילה, לקראת הטיסה מלוזון לפלוואן, יש מישהי שרוצה לארח אותנו בביתה. נבוכונו. מה זאת אומרת “רוצה לארח אותנו בביתה”…? תודו שזה לא קורה לכם כל יום. הגענו לבית מקסים של אנשים מקסימים שאירחו אותנו מדהים, כולל ארוחות, בריכה, נהג לסידורים שהיו לנו בעיר ולהביא אותנו לשדה התעופה. יש דברים כאלו?
ואז פרסמתי את הפוסט הקודם בבלוג והגיעו אליי תגובות מישראליות מקסימות שגרות במנילה ומזמינות אותנו להתארח אם נגיע שוב לעיר. כי מסתבר שהכנסת אורחים וחמידות זה מידבק פה בפיליפינים והכל בזכות האינטרנט הזה, שאתם הייתם ספקטיים עוד באירופה ואני אמרתי לכם, זה יתפוס!
ואז כאן, הגענו לשבוע לבית על החוף, הארכנו ביומיים כי ממש לא בא לנו לזוז מפה, מטפלים בנו פה כמו בכלי חרסינה שבירים. אם אנחנו נוסעים לאל-נידו ל”איילנד הופינג” – דילוג בין איים – הם באים איתנו כדי לראות שאנחנו מסתדרים. ומדובר באנשים שאינם עשירים בלשון המעטה, שחיים בכפר דייגים שנמצא שעה נסיעה מאל נידו באוטובוס שיוצא אחת ליום, בשש בבוקר. טירחה גדולה. אם אנחנו רוצים לנסוע לאיזה חוף, הם מוצאים לנו תחבורה ובאים איתנו. זה מרגיש כאילו הם מטפלים בנו, וזה נעים.
Fish dry up in the sun in Bucana
ואז לגמרי במקרה, אבל ממש במקרה, לפני יומיים כשהגענו לאיילנד הופינג, חיכינו על החוף לסירה שלנו, ליד ביץ’-האוס יפה עם מרפסת גדולה מגודרת, לידה חיכינו. פתאום מגיע איש נחמד מתוך הבית, עם הקפה של הבוקר ככה בכיף שלו, מזהה שאנחנו מדברים עברית, מתחיל לדבר איתנו בשיא ההתלהבות ואף פורץ בשירת “הנה מה טוב ומה נעים” צוהלת. לא עוברות חמש דקות ואנחנו חברים שלו בפייסבוק ואחרי דקותיים נוספות הוא מזמין אותנו להתארח בבית החוף השני שלו, ממש מעבר להר. אז שם אנחנו ישנים ביום שישי, אחרי שכבר הארכנו פה את שהותנו ביומיים, נישאר עוד לילה כי איך אפשר לסרב לאנטון. סטיי טיונד, הפגישות הלבביות עם הנוצרים האדוקים של הפיליפינים לא מפסיקות להפתיע.
אל נידו El Nido
אל נידו היא עיירה בקצה הצפוני של האי פאלאוואן Palawan בפיליפינים וללא ספק היהלום שבכתר של האי (שנחשב בעצמו אחד האיים היפים בפיליפינים). העיר שוכנת ליד מפרץ ציורי למרגלות צוקים. העיירה מושכת הרבה תיירים, בעיקר מקומיים, כאשר הפעילות המרכזית בה היא “דילוג בין איים” או island hopping – שיט בספינת מקומית בין עשרות האיים והלגונות שבאיזור, כולל חניות לשחייה, שנורקלינג, קאיאקים וארוחת צהריים. אנחנו לקחנו את מסלול A מתוך 3 מסלולים מוצעים במחיר של 27$ לאדם. טיול איילנד הופינג נמשך יום שלם והינו חובה לכל מי שמגיע למקום ומאפשר הצצה לחלק מהחופים וים הטורקיז המדהימים של הפיליפינים.
יש לקחת בחשבון שבאל נידו כל תייר נדרש לשלם סוג של מס תיירות מקומי עבור שימור הסביבה של כ 5$ לאדם והוא תקף ל 10 ימים.
פעילות נוספת שעשינו בכפר בוקנה Bucana היא שיט בין המנגרובים במעלה הנהר אל תוך האי על גבי “בלסה” – רפסודת במבוק מתוצרת מקומית. את הסירה שכרנו במחיר של 17$ לכולנו.
לפאלאוואן הגענו בטיסה של Cebu Pacific Airlines ממנילה לפוארטו פרינססה העיר הראשית באי. משם לאל נידו ב 6 שעות במיניבוס במחיר של 10$ לאדם.