לקחנו את הגלולה האדומה

הכל מתחיל לפני עשרים שנה כמעט. הוא חזר מסיני. שנינו היינו סטודנטים. עבדנו בעבודת סטודנטים. סקרים טלפוניים. כן, נו. הוא ישב עם הגב אליי ואני עם הגב אליו, “חצי גורן” כמו שהיינו אומרים בגן הילדים.
קמתי להפסקה ומבטי חלף על עורפו השזוף, החלק. התאהבתי.
בסדר, תצחקו, כן, התאהבתי בעורף של הראיס והשאר הסטוריה.
מאז, אני הולכת אחריו באשר יילך ולחו”ל אני נוסעת רק עם הראיסטורס, אין איתם נפילות, חברה פגז.

אבל לפעמים אני מתווכחת.
למשל אחרי שהיינו בהאנוי והאלונג ביי, והיה קר ואפילו ירד גשם מבאס כזה, והתבאסתי, וחרשתי את כל השוק של קאט בה כדי לקנות לנייטיב’ס משו חם ללבוש, והסברתי לראיס – תבין, אני אמא, אם לילדים שלי קר זה כואב לי בגוף, זה מדכא אותי, אני לא יכולה עם זה. מה עכשיו לנסוע להא דזאנג, זה בצפון, זה נידח, בטח יהיה קר, התחזית פה לא אמינה, לא יהיה לנו איך לברוח משם מרוב שזה שם בקצה, מה עכשיו מחוז נידח על גבול ויאטנם סין?? בוא ניסע לסאפא כמו שכולם נוסעים, נראה טרסות אורז, נעשה וואו וזה וזה.

אבל התחזית התעקשה שחמים ונעים בהא דזאנג ואמרנו יאללה נוסעים.

הראיס: “הא דזאנג הוא מחוז הררי בצפון ויאטנם על הגבול עם סין. בשטח היו בעבר חיכוכים בין שתי המדינות מה שדורש עד היום הוצאת אישור מיוחד לשם טיול במקום.
חיטוטים באינטרנט וספציפית כתבה בניו יורק טיימס חשפו בפניי את קיומו של הא דזאנג, שלחלוטין לא נמצא על מסלול המטיילים הרגיל בויאטנם וגם לא מצאתי עליו כמעט חומר ברשת. בעברית לא מצאתי כלום ובאנגלית מעט. ממה שמצאתי ראיתי שניתן להזמין לשם “חבילות טיול” של מספר ימים מהאנוי, בדומה להאלונג וסאפא, במחירים מופקעים של מאות ואלפי דולרים. אפשרות נוספת היא לעשות את זה באופן עצמאי יחסית וזה מה שעשינו.
יצרתי קשר עם מקום בשם TRUONG XUAN RESORT שמנוהל על ידי בחור ויאטנמי ושמו טין Thien, עם אנגלית מצויינת, שהתגלה כמלא רצון טוב ועזר לנו מאד לבנות את הטיול.
התחלנו בלילה אחד בריזורט עצמו, אשר דאג לאסוף אותנו מתחנת האוטובוס המקומית אליה הגענו באוטובוס מקומי מתחנת My Dinh בהאנוי, נסיעה של שבע שעות בדרך שרובה יפה ולא קופצנית.

למחרת הגיע לאסוף אותנו נהג המונית שהיה צמוד אלינו במשך שלושה ימים ואמנם לא דיבר אנגלית אבל היה מאד נחמד וסבלני, הציע מקומות יפים לעצירה וצילומים, לא האיץ בנו כלל ובאופן כללי היה מקסים. טין, מנהל הריזורט שאירגן הכל כולל אישורי המעבר, דאג לנו בשלט רחוק והכל די תיקתק, ובמחיר של 280$ לכולנו לשלושה ימים של נהג צמוד ואישורי מעבר, לא כולל תשלום שני לילות בגסטהאוסים בדרך, שטין אירגן לנו.”

מה זה תיקתק… אין לתאר!
אחרי שחווים את מעוזות התיירות של ויאטנם בהם הכל עטוף באריזה תיירותית מנצנצת למדי ומוגש לכם בטמפרטורת החדר (סאפא, מישהו??), פה זה הדבר האמיתי.
נשות שבטי ההרים ממש לא מתלבשות במיוחד לכבוד המטיילים הנדירים מאד שמסתובבים במחוז הנידח הזה, רוכלים לא קופצים עליכם בכל פינה והכל בדיוק כמו שהוא, ממש לא נעים לי להגיד את המילה השחוקה הזאת אבל, כן, אותנטי. לגמרי אותנטי.

נופים עוצרי נשימה, דרכים מתפתלות בין הרים וסלעים, טרסות האורז שאי אפשר בלעדיהן והצצה לתוך חברה שבטית לגמרי, שאמנם יש חשמל וצלחות לוויין מחוץ לבתי הבוץ או העץ שלהם, אבל הם עדיין עושים כביסה בנהר, על האבנים, חורשים בשדות עם שוורים או בופאלו-מים, הולכים מרחקים בלתי נתפשים ברגל ומגדלים ילדים בצורה שבטית, חלקית או מלאה. יש כפרים שיש בהם בית ספר (באחד מהם ביקרנו. הילדים שיחקו גומי.) והילדים מופרדים מהוריהם בשעות הלימודים ונמצאים באחריות מורותיהם, לעומת מקומות בהם היה ברור לגמרי להבחין כי הילדים עובדים ועוסקים במלאכות שונות יחד עם הוריהם, בשדות האורז ובכביסה בנהר כמו גם איסוף מיני דברים ונשיאתם בסלים על הגב, טיפול בתינוקות ועוד ועוד.

אותי כמובן ריתק במיוחד להתבונן על גידול התינוקות בקרב שבטי ההרים, וול, אובייסלי הם יונקים ובכל מקום רואים תינוקות נישאים על הגוף במינשא ויאטנמי מסורתי, מינשא בד ססגוני בו ניתן לשאת את התינוק מלפנים וגם על הגב. הורים, סבים ואחים נושאים תינוקות ונפוץ מאד לראות, למשל, ילדה (או ילד) שנראית כבת שבע נושאת על גבה במינשא תינוק בן כמה חודשים. כשהתקרבתי לאחת האימהות שנשאה תינוק על גבה וביקשתי בתנועות ידיים להצטלם יחד, לא יכולתי שלא להבחין בכך שהתינוק, שנראה בן חצי שנה לערך, נינוח כמובן על גב אמו והוא מונח במינשא ללא חיתול, עירום לגמרי בפלג גופו התחתון. ואז קלטתי, אה, בארור, הם מגדלים בלי חיתולים. כשהתינוק רוצה לעשות פיפי או קקי, אמא שלו מרגישה את זה בגופה, שנמצא למעשה בקשב לגופו של התינוק באופן אינטואיטיבי ומלא והיא מורידה אותו מהמינשא כדי שיעשה את צרכיו ומחזירה אותו לשם. הוא יינשא במינשא על גופה או גוף אחר שנמצא בסביבה ופנוי להובלה, עד שיתחיל ללכת, וגם אז יישאר עירום בפלג גופו התחתון עד שיהיה עצמאי לגמרי בנושא הצרכים. ראיתי בצד הדרך ילדונת שנראתה כבת שנתיים, מפשקת רגליים ומשתינה בסבבה, בלי אפילו לזוז הצידה משאר הילדים והמבוגרים שהיו באיזור. אולי בשביל קקי הם כן זזים לקרן זוית, לא זכיתי להבחין..

ואם כבר מדברים על קקי, אז באמת נושא האוכל היה די זוועתי בשלושת הימים שלנו במחוז הנידח. תוך ארוחה אחת בשטח הצלחתי לשכנע את כל המשפחה שעדיף להם להצטרף אליי ואל קטנת הבית ולהיות צמחונים לעת אי מצוא (מה לאכול), כי מה שהמקומיים מגישים בתור בשר זה השם ישמור. וכך בילינו שלושה ימי צמחונות די עלובה, לאחר שמצאנו את הנוסחא הנסבלת – אורז לבן, ולהגיד “צמחוני” בעזרת הגוגל טרנסלייטור, מה שמביא אל שולחננו תבשיל טופו, תבשיל ירק כלשהוא, רוטב סויה ואם יש לנו מזל, גם איזה מרק לשפוך מלמעלה. פסגה קולינרית.

התחזית אגב צדקה, היה חם ומגניב מאד.
ואני אגב, טעיתי, ולעולם לא אתווכח עוד עם הראיס (נגיד), שהתעקש להביא אותנו למחוז הנידח הזה ובזכותו חווינו חוויה שלא דומה לשומדבר ומבחינתי, לפחות נכון לעכשיו, היתה אחד מההיי לייט’ס של הטיול, אם לא ה.

עכשיו, כשאנחנו בסאפא, אני עוד יותר הלומת הא דזאנג, כי פה באמת הכל תיירותי ומלוקק. ראיתי חיתול פמפרס על תינוק פה!

מחוז הא דזאנג Ha Giang
הטיול שלנו במחוז הא דזאנג נמשך 3 ימים/2 לילות. יצאנו מהעיר המרכזית במחוז הא דזאנג סיטי. אפשרויות הלינה הן די מצומצמות והעדפנו מעט לחרוג מהתקציב כדי למצוא מלון שנראה סביר, עם צוות דובר אנגלית ושיוכל לעזור לנו בארגון הטיול. מחיר לילה במלון כולל ארוחת בוקר 36$.
במחוז הא דזאנג חיים מספר מיעוטים אתניים שמקורם בארצות הסביבה (סין, לאוס, תאילנד וכו) כשהשבט העיקרי שבהם הוא שבט המונג Hmong שבתקופה מסוימת בהסטוריה אף זכה לאוטונומיה מסוימת.
הנקודה הראשונה שבה עצרנו היתה תצפית בשם השער לשמיים Heaven’s Gate. במקום יש תצפית לנוף מדהים של סלעי הגיר העצומים שמאפיינים את כל הנוף במחוז. אחד היפים שבהם הן שתי גבעות צמודות וסימטריות להפליא בשם חזה הפיה Fairy Bosom עם קונוטציה ברורה.
היום הראשון של הטיול יצא לשמחתנו ביום ראשון שבו מתקיימים השווקים הססגוניים והמעניינים יותר בכל כפרי הסביבה. אנחנו עצרנו בשוק בכפר Quan Ba שבו יש מגוון מכל הסחורות המאפיינות את האיזור (שחזרו על עצמן שוב ושוב בעותקים זהים בכל שאר הכפרים שעברנו בהם) – פירות, תרנגולות, דודים וסירי ענק לבישול וטיגון ו…כן – גם כלבים למאכל. תושבי האיזור מגיעים בבגדים מסורתיים וכמובן מאוד סקרנים לראות זרים, במיוחד עם ילדים, שלא מגיעים לעיתים מאוד קרובות כמו בשאר וייטנאם.
לאורך כל הדרך מלבד הנוף הלא ייאמן ניתן לראות את החקלאות המקומית שנשארה כמעט ללא שינוי מאות שנים. חריש בעזרת שוורים, זריעה בידיים בגב כפוף, קציר במגל. ניתן לעצור באחד הכפרים לאורך הדרך כדי לצפות באריגה מסורתית וצביעה של בדים. אמנם קצת הצגה לתיירים אבל מאוד מעניין, במיוחד לילדים.
עצירה נוספת היא בארמון המלך של שבט המונג. לא לצפות לארמון באקינגהאם. סיבוב קצר של כחצי שעה בחדרי הארמון הוא שיעור קטן בצניעות של מלך. עלות הכניסה היא 1$ למבוגר.

דונג ואן Dong Van
העיירה הראשונה שבה חנינו ללילה. שירותי הלינה וההסעדה לתיירים במקום מאוד מצומצמים. לנו במלון בינוני ביותר עבור כ 20$ ללילה לחדר משפחתי. מסעדות או יותר מדויק – מקומות עם אוכל – יש בשפע, אבל כולן יצאו כאילו מסרט נע ומגישות תפריט מקומי זהה – Pho מרק אטריות, Com – אורז מטוגן, Mi – אטריות מטוגנות.
למחרת עשינו טיול בוקר קצר של כשעה וחצי וטיפסנו לראש מצודה צרפתית מהתקופה הקולוניאליסטית שמשקיפה על העמק של דונג ואן.

מאו ואק Meo Vac
הדרך מדונג ואן למאו ואק יפיפיה לכשעצמה ויש שיאמרו היפה ביותר בוייטנאם. הנוף כולו מזמין עצירה כל מספר דקות לצילומים. הדרך עצמה סלולה רק באופן תיאורטי. חלקים גדולים מהכביש הם באיכות ירודה והיא עקלקלה והנסיעה בה מאוד איטית.
במרחק לא רב מדונג ואן עוצרים לתצפית על מעבר הרים מרשים בשם מעבר מא פי לנג Ma Pi Leng Pass.
מאו ואק עצמו הוא כפר די עני ועלוב. שהינו בו במלון לא רע למרבה הפלא שבד”כ מאכסן אנשי ממשל, צבא ועיתונות עבור 25$ ללילה לחדר משפחתי.

ביום השלישי והאחרון חזרנו להא דזאנג סיטי. הנסיעה ברובה היתה לאורך נהר עם גשרים תלויים ושוב – נוף מדהים.