כבר שבוע שאנחנו בפיליפינים.
וזה לא שאין לי מה להגיד לכם. אוהו כמה יש לי להגיד.
אלא שאני פשוט לא מוצאת קצה חוט ממנו אוכל לרקום איזשהוא נרטיב הגיוני בתוך השבוע הכאוטי הזה, הלא דומה לשומדבר.
אני חושבת שפשוט בואו נתחיל ונראה מה יקרה בהמשך. בערך כמו מה שאנחנו עושים כבר שבוע.
הגענו בטיסה מבנגקוק, פעם שלישית בבנגקוק במסע הזה ומרגישים כבר בבית.
נוח ונחמד לנו. הגסטהאוס היה ממש בסדר יחסית לבנגקוק, אף אחד לא היה חולה יחסית לבנגקוק, אכלנו בסדר ובתקציב יחסית לבנגקוק, בקיצור היו לנו כמה ימי מנוחה מנטלית ואפילו נהנינו ממלחמות המים ברחובות לכבוד הסונקראן, ראש השנה התאי. הנייטיב’ס נהנו שאין דברים.
Water fights in Sonkran festival in Bangkok
הטיסה עברה סבבה. טיסה של כמה שעות אנחנו כבר בכלל לא סופרים. מה זה לעומת 17 שעות באוטובוס לילה עם ריח של שירותים.
נוחתים בלוזון, האי בו שוכנת מנילה. ביציאה משדה התעופה שועטת אלינו ונופלת על צווארינו בחיבוקים ונשיקות פיליפינה בשם אמי, שאנחנו חשבנו שהיא נוצריה פנאטית אוהבת ישראל אבל הסתבר שהיא החליטה שהיא מצאצאי האנוסים, מגורשי ספרד, בקיצור היא יהודיה מטעם עצמה וגם “אם הישראלים בפיליפינים” מטעם עצמה. באופן כללי היא חיה במציאות משל עצמה, אבל במציאות של כולנו היא בעיקר בעלת כוונות טובות בכמויות ואפס יכולת לעזור בפועל.
וכך מצאנו עצמנו לנים לילה ראשון בגסטהאוס היחיד שמצאנו באינטרנט, במחיר שהוא כפול מתקציב הלינה הרגיל שלנו, בחדר צפוף עם חמש מיטות יחיד, שירותים עם ניאגרה אמיתית ומים חמים, פחות או יותר.
מאד ירוד יחסית לתנאים הבאמת לא מופרזים שהתרגלנו אליהם עד כה, בכל זאת אנחנו מטיילים כבר חצי שנה…
התחלנו לקלוט שהפיליפינים זה סיפור אחר לגמרי.
למחרת היה היום הקשה ביותר במסע שלנו עד כה.
אמי הנוצריה המומרת מטעם עצמה גררה אותנו בכל העיירה ב”ג’יפני”, הגירסא המקומית לטוקטוק המוני או אוטובוס פעוט, לא ברור. בהתחלה היא רצתה שנלון אצלה, והופיעה רק באחת בצהריים כך שכבר היינו בלחץ זמן מבחינת חיפושי מקום לינה. אחר כך נגררנו איתה בשלושה ג’יפני שונים עד שהגענו למקום שלה. מבט אחד במקום הבהיר לי שאין מצב שאני נשארת שם אפילו לנמנום של אחר צהריים, שלא לדבר על לישון שם לילה. הראיס היה בעיקר עסוק בלא להעליב אותה, שזה נחמד. סליחה, אמרתי נחמד? התכוונתי שפשוט לא הצלחתי להחליט מה יותר מהר, מצ’טה לגרון שלו או לקפוץ לרבנות.
וככה זה המשיך, עם מיני טירופים והזיות, בירורים תמוהים שנגמרים בזה אחר זה בלא כלום, רעידות מרוב רעב כי כבר היה כמעט חמש בערב עד שסופסופ אכלנו צהריים, נסיונות להבין איך עובדת השיטה המקומית של הטלפונים הניידים והאינטרנט נכשלים גם הם בזה אחר זה כך שגם חיבור לרשת אין לנו ולהעליב את הגברת מלאת הכוונות הטובות זה לא יפה.
סביב שבע בערב, עם שלושה ילדים, ברחוב, עם כל המוצ’ילות והתיקים עלינו, כשאני כבר בוכה בלי שליטה ועל סף התקף חרדה, חזרנו לגסטהאוס הראשון. כמה מטרים ממנו ראינו שלט של עוד מקום, שהסתבר כקצת יותר מרווח אבל עם שירותים שמורידים בהם את המים עם דלי, ובלי מים חמים. החלטנו להתפשר ונשארנו שם.
אחרי כמה ימים שם אני יכולה לדווח שמקלחת קרה בזרם חלש זה באמת לא כל כך נורא. הסיגריה שאחרי המקלחת מרגישה עדיין גן עדן גם כשהמקלחת עצמה היא סוג של שיא שלילי.
מה שכן, במהלך השבוע בטגאייטאי היו לנו יותר מגעים עם החיים האמיתיים של המקום מאשר בחצי שנה של טיול עד כה. דרך אמי נפגשנו עם דיויד ומריסה, זוג מקסים, הוא ישראלי קיבוצניק לשעבר שהגיע לפיליפינים לפני 18 שנים בענייני עבודה, התאהב במריסה והשאר הסטוריה.
הנייטיב’ס וג’וש, בנם של דיויד ומריסה, מצאו שפה משותפת תוך שלוש דקות וחצי, אנחנו נהנינו מאירוח ישרא-פיליפינו אמיתי, כולל ארוחת שישי משותפת עם חברים מקסימים נוספים ששמחנו להכיר, יום בקאנטרי קלאב המהמם ברמות אחרות שדיויד ומריסה חברים בו, בקיצור מעניין!
With David in Tagaytay
An awesome day in Highlands country club, Tagaytay
אפשר להגיד שהגענו לכאן כמעט בטעות, בעיקר כדי לטייל במקום המדהים שטגאייטאי צופיה עליו, הלא הוא טאאל וולקנו, אגם גדול שנמצא בתוך מכתש ענק, ממנו משקיפה טגאייטאי עצמה על מה שנשמע בהתחלה כמו בדיחה – אגם בתוך הר געש בתוך אגם. ממש לא תכננו להישאר שבוע אבל זה מה שיצא. אנחנו עדיין מפענחים את הפיליפינים האלו ומה העניינים פה.
The lake within Taal volcano
Lava threads
למשל טרם פענחנו את עניין התחבורה פה.
יש פה ג’יפני ויש פה טרייסיקל, הג’יפני זה למעשה קו אוטובוס, כלומר אם רוצים להגיע ממקום למקום צריך לפעמים להחליף שלושה ג’יפני, כי כל אחד נוסע על המסלול שלו. זה נשמע פשוט אבל לכו תדעו איפה להחליף ג’יפני ואיך בכלל קוראים למקום אליו אתם רוצים להגיע. לא כזה פשוט. בנוסף, הכבישים פה מלאים בטרייסיקל’ס, שזה למעשה טוסטוס/אופנוע עם סירה. אין בעיה בכלל להיכנס כולנו לטרייסיקל, אני יושבת בסירה עם שני נייטיב’ס ונייטיב שלישי יושב עם הראיס מאחורי הנהג, על הטוסטוס עצמו שעליו מורכב “סבל” רחב יחסית. בלי המוצ’ילות זה לא ביג דיל. אלא שגם הטרייסיקל הם סוג של תחבורה ציבורית פה שנעה על מסלולים מסויימים, ולא ממש אפשר לקחת אותם מכל מקום לכל מקום כמו מונית ספיישל, לצורך העניין. ואם כבר הזכרנו מוניות, אז זהו, שאין פה כאלו בטגאייטאי, וזו לא עיר קטנה או נחשלת… מוזר. מה שכן אפשר להנות ממנו בנסיעה בטרייסיקל, זה נשימה חופשית של כל האגזוזים ברדיוס של קילומטר, כי הפנים של היושב בטרייסיקל הם בדיוק בגובה האגזוז הסביר. משו ז’ונגלר.
The jeepney (one of them) from the inside
אז אין פה מוניות, גם אוטובוסים בין עירוניים זו סאגה לא פשוטה בכלל, לא קל לנוע פה ממקום למקום.
קצת הזוי לנו אחרי תאילנד למשל, בה אתם יכולים להגיע בפשטות ובזול מכל מקום לכל מקום, ורוב המסלולים עליהם תנועו הם די “ארוזים” מראש והיטב. מאד “טוריסט-פרינדלי”. פה בינתיים לתחושתנו, זה כאמור סיפור אחר לגמרי.
אז מה בכל זאת יש פה, והרבה..?
יש פה המון המון ג’אנק פוד, המון מוזיקה והרבה תחושה שהמילה שהכי קרובה ומשקפת אותה היא “קריבית”. תחושה קריבית.
הפיליפינוס הם שחומים, חייכניים, רמאים מלאי צ’ארם (לפעמים הצ’ארם הוא רק בעיני עצמם אבל גם זה משהו. בכל מקרה אם אתם סאקרים של שיניים מקולקלות או פשוט חסרות לחלוטין, אז הגעתם לגן עדן) ואוהבים לעזור אם רק מבקשים מהם.
השפה שלהם נקראת “טאגאלו” והיא דומה מאד לספרדית אבל כולם מדברים פה גם אנגלית לא רעה עד מצוינת, וגם סוג של ערבוב לינגואלי בין טאגאלו לאנגלית שהם קוראים לו “טאגליש”, ערבוב רשמי לגמרי, נסו לבחור “טאגליש” בשפות שבכספומט ותראו בעצמכם.
השילוב בין השפה הדומה לספרדית, הוייב של האנשים פה, מזג האויר הנהדר (עכשיו. עוד חודשיים יהיו פה טייפונים), האדמה הוולקנית, ההערצה האמריקנית-וואנבי לכסף ולסממניו, כל זה יחד מבהיר מאד מהר שאנחנו לא ממש בדרום מזרח אסיה. הפיליפינים זה סיפור אחר, אחר לגמרי.
מחרתיים טסים לאי אחר בשם פאלאוואן, לא יודעים למה לצפות, מקווים לטוב.
תהיו חזקים 🙂 מחזיק לכם אצבעות
הימים הנוראים האלה שנותנים לך המון פרופורציות בסופם… הקצוות החזקים והמטלטלים האלה שיריעת החופש לוקחת אותך, משאירים אותך בסוף עם טעם של עוד והמון חומר למחשבה. זה מקסים ועורר בי געגוע לנוע :-*