רכבת לילה מגבול לאוס-תאילנד לבנגקוק
בנאדם, אם כבר קיבלת מושב ברכבת שקרוב לשקע החשמל, זה סימן שכדאי לשבת ולכתוב פוסט לבלוג.
חזרנו לתאילנד לפני יומיים, הפעם כתחנת מעבר לטיסה לפיליפינים.
אחרי שלושה חודשים בויאטנם, כמה שבועות בלאוס לא הספיקו כדי להזכיר לנו, מה זה הדבר המוזר הזה שמרוח לאנשים פה בתאילנד על הפנים, כמעט כל הזמן. נזכרנו. קוראים לזה חיוך.
רק כשחזרנו לתאילנד, והחיוכים והחביבות התאילנדית שטפו אותנו באור יקרות, יכולנו להרגיש ברוורס כמה הויאטנמים חמוצים. קשוחים. נבחנים וכעוסים. לא כולם, לא כל הזמן, אבל אין איך להתחמק מלהודות שפשוט התרגלנו לפרצופים נטולי חיוך סביבנו חלק גדול מהזמן, בעיקר בצפון המדינה. ולהתרגל בחזרה לחייך ולקבל חיוכים שמחים בחזרה, כמה זה מהיר וכמה זה נעים.
מעבר הגבול מלאוס לתאילנד היה קליל ומהיר, ללא ויזה, באוטובוס ממוזג שיצא כמעט בזמן מויאנטיאן, בירת לאוס הסמוכה מאד לגבול עם תאילנד. פשוט תענוג. תוך פחות משעתיים וחצי היינו כבר אחרי נסיעת טוקטוק קצרה מתחנת האוטובוס לגסטהאוס, שהסתבר כמפנק במיוחד כך שהיינו מבסוטים על החיים בקטע אחר יעני, או כמו שאומרים התרמילאים הצעירים שפגשנו למכביר בלאוס – עפנו על הטיול הגדול שלנו.
ובחזרה למעבר הגבול מויאטנם ללאוס.
הגענו באוטובוס לילה (סליפר) מסאפא, אני כרגיל לא עצמתי עין ובשלוש בלילה האוטובוס עצר מול שער נעול שהתברר מהר מאד כשער תחנת האוטובוס בעיירת הגבול.
לבעלי הגסטהאוס בסאפא שמכרו לנו את כרטיסי האוטובוס לא היתה שום בעיה לשקר לנו ולהגיד שהאוטובוס הזה מגיע בבוקר, ממש בזמן לתפוס אוטובוס ללאוס אם נרצה לעשות את המעבר הזה בשוונג אחד.
מזל שמראש החלטנו שאת מעבר הגבול הזה נעשה באיזי.
הזמנו מלון ללילה אחד בדיאן-ביאן-פו, עיירת הגבול ויאטנם-לאוס, ובשש בבוקר כבר התדפקנו על דלתות הגסטהאוס, נכנסנו כולנו למיטות ונרדמנו מיד.
למחרת חצינו את הגבול ללאוס, לראשונה ללא גסטהאוס מוזמן בכפר היעד, מואנג-קוואה.
ולא שלא ניסינו להזמין מקום לינה, עשינו את אותו מסלול קבוע של “אגודה”-“בוקינג דוט קום”-“אול דה רומ’ז” וחבריהם, אלא שלא מצאנו כלום אז פשוט נחתנו בשתיים בצהריים בכפר הנידח ועברנו לשיטה השנייה הידועה בכינויה “אתה משאיר את האישה והנייטיב’ס באיזה מקום לשתות קולה והולך לחפש רגלית.” זה עבד יופי.
אנחנו שתינו קולה והראיס הסתובב כה וכה וחזר עם חיוך מהוסס. אני אוהבת את החיוך הזה. זה חיוך של “מצאתי משו אבל אני לא בטוח אם את תזרמי עליו או תשתלי לי מיידית מאצ’טה ברקה השמאלית.” ולמה אני אוהבת את החיוך הזה..? כי הוא נותן לי הזדמנות להפתיע לטובה, ולהפתיע את הראיס שלך לטובה אחרי עשרים שנה ביחד זה תמיד משובב נפש.
יצאנו להסתובב בכפר. דרכי עפר מאובקות. אנחנו בעונה היבשה. אמרתי עונה יבשה? התכוונתי יבשה לוהטת חום קרנפים אין לתאר. תרנגולות עם אפרוחים על כל צעד ושעל. ילדים סקרנים חייכנים, בקתות בוץ ועץ, אוירה לאוסית רגועה, תינוקות במינשאים וכמובן קריוקי מקומי די שוקק יחסית לשעת אחר הצהריים המנומנמת.
באופן כללי בלאוס, לא רק שעת אחר הצהריים היא מנומנמת אלא כל הארץ הזאת די מנומנמת.
בניגוד לויאטנם, כשאת נכנסת לחנות (אמרתי חנות? התכוונתי דוכן של חפצים שרובם הגדול בלתי מזוהה ורובם מוכרים ככל הנראה – אבק.) אף אחד לא מזנק עלייך להציע, לשאול או לשרת. הפוזה המקומית המקובלת היא יותר “אחותי, אני על הערסל פה בכיף שלי, אם את רוצה משו תדברי חלש.” זה די נעים. רוכלים לא קופצים עליכם ברחוב, אף אחד לא מציע לכם הצעות לטוק טוק סלאש חבילת תיור סלאש מניפה ומספרי ציפורניים ומשקפי שמש ריי באן. כלומר “ריי באן”.
הלאוסים עוסקים בענייניהם וענייניהם הם כאמור בעיקר בערסל.
האמת שהיינו נשארים בכפר החמוד הזה אולי עוד יום, הגסטהאוס היה ממש חמוד, חדר בבית של זוג לאוסים מבוגרים וחייכנים שלא מדברים מילה אנגלית אבל נהיר מאד היה שכל כוונותיהם טובות המה. והיה להם ויפי לא רע בכלל. אפילו ראינו סרט במחשב. אלא שבלילה נשברה לנו האסלה (לא אשמתנו! היא התחילה!) והחלטנו לברוח לפני שנמצא עצמנו משפצים להם את כל הגסטהאוס.
תפסנו סירה לנונג-קיאו.
שש שעות של שיט מרהיב עין ומשובב לב על הנהר.
הישיבה לא מאד נוחה, המוזיקה שהנהג שם לנו ללא הפסקה היתה, בואו נגיד את האמת, מפגע תברואתי בקטע אחר יעני, ומהר מאד קלטנו שהדבר הזה שהנהג שותה ממנו הוא, ובכן, לא מים.
מדובר במשקה מעשה ידיו להתפאר, אלכוהולי בשגעון, שקוף ולא תמים בכלל, שמו בישראל (סתם, רק בלאוס) “לאו לאו” ובו מעין כפיסים מוזרים של סוג כלשהוא של שורשים, שבמהלך השיט הנהג גם הוסיף מהם עוד.
הוא כיבד בחביבות רבה את הראיס ואני שמחה לבשר שטרם התאלמנתי.
Our boat from Muong Khua to Nong Khiau
Sights from along the waterway
גם בנונג-קיאו היה כיף. בדיעבד, אם היינו יודעים שבהמשך הדרך (חצינו את לאוס מצפון לדרום) תהיה לנו לפחות תחנה אחת מיותרת ומבאסת, היינו נשארים יותר בצפון, בכפרים המתוקים על הנהר. אבל לא ידענו, ויש לנו טיסה לתפוס מבנגקוק בעוד כמה ימים כך שעשינו את לאוס קצת פחות “לייד-באק” ממה שאנחנו רגילים וממה שהיינו רוצים.
התחנה הבאה, לואנג פרבנג.
לשם התכוונו להגיע ולראות מה העניינים, כמה ימים ככה.
אבל מצאנו אחלה גסטהאוס ובדיוק כשהתחלנו לחשוב על תזוזה, פגשנו את נגה ואלון, זוג תרמילאים צעירים שפגשנו עוד בהואה, ויאטנם, והם אמרו לנו שהם מארגנים ליל הסדר בלואנג פרבנג ושהם כבר סגרו עם גסטהאוס ודורמס שיש להם מטבחים ומלא אנשים באים ושנבוא גם כי יהיה מדהים.
אז יצא שהיינו עשרה ימים בלואנג פרבנג כולל ליל סדר אחד שהיה באמת ובעליל בלתי נשכח.
אמתכם הנאמנה היתה אחראית על מטבח אחד מבין השניים, הראיס תיקתק לוגיסטיקות של שיכפול הגדות וקניית יין, הנייטיב’ס עבדו במטבח והתרועעו עם שלל התרמילאים בני התשחורת שהיוו את אוכלוסיית המסובים העיקרית והיו הילדים הכי מאושרים בעולם כולו. וכמובן מצאו את האפיקומן.
Seder in Luang Prabang
למחרת שמנו פעמינו לואנג ויאנג.
לראשונה במסע, לא התארגנו מראש על כרטיסי נסיעה ולא ידענו מראש כמה זמן הנסיעה תקח, אלא פשוט הגענו לתחנת האוטובוס המקומית וחיפשנו.
לא היו מקומות על האוטובוס.
אמרתי לראיס, אנחנו יושבים פה בשיא הרוגע, לך לחפש מיניוואנים, מקסימום נישאר פה עוד לילה, לא קרה כלום.
כעבור חמש דקות הוא חזר עם כרטיסים למיניואן שיצא אפילו מוקדם יותר מהאוטובוס, נסע מהר בכבישים ממש סבבה (סתם, סתם ליכלכו על כבישי לאוס! נסענו את לאוס מצפון לדרום ורוב הכבישים היו ממש ממש בסדר.) אגב כשאני אומרת “מהר” אני מתכוונת שהוא היה על 75 קמ”ש חלק לא מבוטל מהדרך. תעריכו.
אז תוך פחות מארבע שעות כבר היינו בואנג ויאנג וזהו, זה הדבר הטוב האחרון שיש לי להגיד על העיירה המטופשת, התלושה, נטולת הייחוד הזו.
הנהר נמוך, החום אימת רצחים, המוזיקה בלתי נסבלת, האוכלוסיה נעה בין סטלנים, שיכורים ומתאוששים מהאנג אובר של אמש ובכל המסעדות ותהרגו אותי למה, צופים בלופ בפרקים של “חברים” ו”פמילי גאי”.
עיירה שלמה עם מבט מזוגג בעיניים.
תוך חצי שעה בדיוק היה לנו ברור שאנחנו עפים משם ומהר.
“ומהר” במונחים שלנו זה כעבור שני לילות. כי לקח לנו לילה אחד להתאושש ולאכול שניצל אצל ויקטור ועוד יום כדי להתארגן על סידורי נסיעה לויאן-טיאן, עיר הבירה.
ויאנטיאן דווקא נעימה וסופסופ היה לנו שם חדר לבד, בנפרד מהנייטיב’ס, אז יש לנו את זה וזה נחמד, אבל ללא ספק אם נחזור ללאוס, זה יהיה בשביל כפרי הצפון. האוירה הרגועה והנעימה, האנשים החביבים, הנופים המשגעים, אוחחחח תענוג.
מואנג קואה Muong Khua
התחנה הראשונה שלנו בלאוס במעבר הגבול הצפוני עם וייטנאם. זו עיירה לא מאוד מתויירת אבל עם מספיק גסטהאוסים לאורך הנהר למצוא בהם מקום ללילה. חלקם הגדול והפחות מוצלח לדעתנו יושב על גדות הנהר “או” Nam Ou שממשיך דרומה עד שהוא פוגש בערוץ הראשי של המקונג בלואנג פראבאנג. אל העיירה הגענו באוטובוס מדיין ביין פו (Dien Bien Phu) בוייטנאם (5$ דולר לאדם) שכלל את מעבר הגבול בלאוס. המעבר כלל הוצאת ויזה לחודש בכניסה (47$ לאדם אם מחשיבים מלבד הויזה עצמה את התשלום לרופא והשוחד לשוטרים).
במואנג קואה לנו בגסטהאוס אנונימי ליד הכיכר המרכזית במחיר של כ 17$ לחדר משפחתי ממוזג.
נונג קיאו Nong Khiau
הדרך הנוחה והיפה (אך לא הזולה) ביותר להגיע לנונג קיאו היא עם סירה. רכשנו כרטיסים במזח במואנג קואה (16$ לאדם) ויצאנו לדרך לשיט של כ 5 שעות דרך טבע מדהים ביופיו, כולל כפרי דייגים, בתי כלונסאות, יער גשם, עדרי בופאלו מים ומחפשי זהב. לאחר מספר שעות מגיעים לכפר יפה נוסף מואנג נוי Muong Ngoi שעליו דילגנו.
נונג קיאו מחולקת ע”י הנהר לשני חלקים כאשר רוב הגסטהאוסים ממוקמים בעבר השני של הגשר (לעומת הצד שבו עוצרת הסירה). בנונג קיאו עשינו כמיטב המסורת בלאוס – כלום.
Nam Ou – view from the boat
The amazing view from the bridge in Nong Khai
לואנג פראבאנג Luang Prabang
מה”תחנה המרכזית” של נונג קיאו תפסנו סוג של אוטובוס מקומי ללואנג פראבאנג לנסיעה קופצנית עם עוד 20 איש ברכב עם מקום לבקושי 10 (5$ לאדם). על הלוח רשומים 4 אוטובוסים שיוצאים במשך היום. בפועל יוצאים אוטובוסים לפי תפוסה. לנו היה מזל והגענו בול בזמן לאוטובוס היחיד (כנראה) באותו יום. בלואנג פראבאנג נוחתים בתחנת האוטובוס הצפונית, מרחק טוקטוק ממרכז העיר.
לואנג פראבאנג היא עיר הבירה ההיסטורית של לאוס לפני שהתואר עבר לויינטיאן. מאוד הזכירה לנו את הוי אן שבוייטנאם, אך בדרכה המיוחדת. גם היא עיר עם מבנים עתיקים ומשומרים ומסורות בנות מאות שנים. שהינו בה 10 ימים שעברו בלי שנרגיש (טוני גסטהאוס 21$ ללילה).
בלואנג פראבאנג רוב הזמן פשוט טיילנו ברחובות השקטים והיפים בין עשרות המקדשים הבודהיסטים שפזורים בכל מקום.
פינקנו את הילדים בסדנה נחמדה (וקצת יקרה – 21$ לילד) של הכנת רובי קשת מסורתיים. הסדנה הועברה ע”י לאו מקומי בן 80 תושב העיר מומחה להכנת כלי הנשק-ציד הזה + מתורגמן שעזר בהבנה. הילדים מאוד נהנו וקינחו במטווח מאולתר.
עשינו טיול יום למפלי קואנג סי Kuang Si מרחק של 45 דקות נסיעה מהעיר בטוקטוק (16$). המפלים מדהימים והבריכות נקיות ומתאימות לרחצה. במקום יש מקלט לדובי ירח, סוג של דוב מקומי הנמצא בסכנה עקב ציד לא חוקי. בדיעבד הסתבר לנו שפספסנו גם מקלט לפילים אסיאתיים שנמצא בדרך ושווה ביקור.
מנהג יפה נוסף (אך מאוד תיירותי) שאפשר לצפות בו בלואנג פראבאנג הוא איסוף התרומות היומיות של הנזירים הבודהיסטים. מדי יום בשעה 6 בבוקר יוצאים טורים של נזירים בגלימות כתומות מהמקדשים עם סירי מתכת לרחובות. בקרנות הרחוב ממתינים ( למעשה בעיקר ממתינות) להם נשות העיר עם תרומות מזון שרובו ככולו הוא אורז לבן. התרומות הן מנהג עתיק ונחשב כנושאות סגולות למזל טוב. הנזירים יאספו רק את המזון שנדרש להם לאותו היום. את העודפים יחלקו לנזקקים. פשטות בהתגלמותה. יש לציין שהמנהג הזה הוא לא ייחודי ללואנג פראבאנג וקיים למעשה בכל יישוב בודהיסטי. משום מה בלואנג פראבאנג זה תפס כאטרקציה תיירותית. למעשה גם בנונג קיאו פגשנו במנהג היפה הזה אבל בסקאלה הרבה יותר קטנה.
The “bus” that took us from Nong Khai to Luang Prabang
Kuang Si falls
Kuang Si falls
Crossbow making workshop
Alms giving ceremony in Luang Prabang
ואנג ויאנג Vang Vieng
אין לנו הרבה מה להרחיב על המקום. קיבלנו המלצות מאוד חיוביות ומאוד שליליות. מבחינתנו היה מיותר. למעשה הימצאותה של עיירת המסיבות הזו בלאוס היא מקרית לחלוטין ואין שום קשר בינה לבין המדינה היפה והרגועה שמכילה אותה.
נונג קאי Nong Khai
עיר ספר תאילנדית על הגבול עם לאוס שבאופן מפתיע ולא טיפוסי לעיירות גבול התגלתה כמאוד סימפטית. נונג קאי יושבת על גדות המקונג שמהווה גבול רשמי וטבעי עם לאוס. המקום התפרסם כיעד פופלרי לפנסיונרים אירופאים שרוצים לפרוש לתאילנד בגלל המחירים הזולים והקרבה לגבול (לחידוש הויזה…).
בנונג קאי טיילנו לפארק קאו קו Keou Ku המרוחק מספר ק”מ ממרכז העיר. הפארק עוצב ע”י אומן מלאוס שמצא מקלט מדיני בתאילנד לאחר עליית השלטון הקומוניסטי ומלא בעשרות פסלי אבן. ההגעה אליו בטוקטוק (5$) ודמי הכניסה הם כחצי דולר לאדם.
מקום מעניין נוסף שביקרנו בו בנונג קאי הוא מקדש פו צ’אי Wat Po Chai שבו פסל בודהא מוזהב עם סיפור מעניין שגם מצוייר בפרסקו על הקירות. הפסל הוא חלק משלל שנלקח במלחמה שנערכה לפני כמה מאות שנים בין סיאם ולאוס. התאים ניצחו במלחמה ולקחו כשלל מויינטיאן שלושה פסלי בודהא מוזהבים אשר ניתנו כמתנות ע”י מלך לאוס לשלוש בנותיו. הפסל הראשון הגיע לבנגקוק ונמצא שם עד היום. הפסל השני טבע בנהר המקונג במהלך הנסיון להעביר אותו לתאילנד ונמצא שם עד היום. את הפסל השלישי ניסו גם להעביר לבנגקוק אך מיני קשיים לוגיסטיים מנעו את ההעברה שוב ושוב. התאים חובבי האמונות הטפלות הסיקו כי יש איזשהו קשר מיסטי בין הפסל לבין אחותו שבמי המקונג והחליטו להשאיר אותו בנונג קאי, והוא אכן נמצא שם במקדש עד היום.
לנונג קאי הגענו באוטובוס מהתחנה בויינטיאן (2$ לאדם) שגם דאג למעבר הגבול הקליל. לנו במלון Huan Lai המצוין (20$ ללילה לשני חדרים זוגיים). מנונג קאי לקחנו רכבת לילה לבנגקוק (90$ לכולנו).
Tuktuk shop in Nong Khai (and we always thought they were somehow improvised by the local mechanic)
Keou Ku park, Nong Khai
